היה היו זמנים בהם הבוסטון סלטיקס היו אימפריית כדורסל בלתי מעורערת, עם גדולים כמו לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש ועוד. לרד אאורבך – המאמן האגדי של בוסטון של שנות ה- 50-60, וה-GM של בוסטון של שנות ה-80 – הייתה את התכנית המושלמת. בדיוק בשיא של כל הכוכבים הגדולים שלו הוא התחיל לבנות ליבה צעירה, חדשה שתחזיק את הדור הבא של הקבוצה. בדראפט של 1986 הייתה לבוסטון את הבחירה השנייה, איתה הוא בחר את לן ביאס. ביאס נחשב בעיני מקצוענים רבים כאחד משחקני הקולג' הטובים בהיסטוריה, אפילו יותר ממייקל ג'ורדן. יומיים לאחר שנבחר בדראפט, ביאס נפטר מהפרעת קצב שנבעה ממנת יתר של קוקאין.

שנה לאחר מכן, בדראפט 1987, אאורבך מצא את ה-"מחליף" ללן ביאס המנוח, ועם הבחירה ה-22 הוא בחר את רג'י לואיס, יליד בולטימור.

עונת הרוקי שלו לא הייתה מרשימה במיוחד, כשהוא הציב כ-4 נקודות בכ-8 דקות למשחק בלבד, אבל כבר בעונה הבאה שלו לואיס התחיל להראות לכולם שהוא שווה משהו. מספר הדקות שלו גדל פי 4 וכך גם מספר הנקודות שלו – הוא הציב 18.5 נקודות, 4.7 ריבאונדים ו1.5 חטיפות למשחק באחוז אפקטיבי של 48.8%. לא רע בכלל לשחקן שנה שנייה שנכנס לנעליים של לא אחר מלארי בירד.

במהלך השנתיים הבאות לואיס שמר על ממוצעים דומים עד שהגיע שנת הפריצה שלו ב-1991/92, כשהגיע למשחק האול סטאר בפעם הראשונה בקריירה שלו. הוא הציב כ-21 נקודות למשחק, ביחד עם כ-5 ריבאונדים ו-1.5 חטיפות באחוז אפקטיבי של קצת מעל 50%. באותה עונה הוא שיחק את כל 82 המשחקים והוביל את הקבוצה בנקודות גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף (28 נקודות למשחק ב-10 משחקים!). ב-1991, היה ללואיס משחק שהפך לאייקוני בעיני רבים. בוסטון שיחקו מול הבולס של ג'ורדן, ולואיס חסם את ג'ורדן 4 (כן, 4!) פעמים, בזמן ששמר אותו על קליעה של 12 מתוך 36. בעונה הבאה, 1992/93, הוא מונה כקפטן הקבוצה ושמר על ממוצעים כמעט זהים לאלו של עונת האול סטאר שלו, אך לא נבחר עוד פעם.

עכשיו הכל התחיל להסתבך. בחודש מרץ של 1993, לואיס הרגיש סחרחורת באימון רגיל של בוסטון. חודש לאחר מכן, במשחק הפתיחה של הפלייאוף נגד שארלוט, לואיס התמוטט על המגרש בתחילת הרבע השני. הוא נראה מבולבל, ואפילו ניסה לחזור למשחק, אבל הרופאים הוציאו אותו שוב. הוא סיים את המשחק האחרון שלו ב-NBA עם 17 נקודות ב13 דקות.

כשלואיס פנה לבדוק את המקרה, חבורה של רופאים מומחים אמרו לו שיש לו בעיה בלב ושהוא לא יוכל לחזור לשחק כדורסל עוד פעם. לואיס לא אהב את מה שהוא שמע, וחיפש דעה אחרת מרופא אחר. הוא קיבל את מה שהוא רצה ורופא אחר אמר שזה גוף רגיל של אתלט ושהוא יוכל לחזור לשחק.

לאחר כשלושה חודשים, לואיס התמוטט עוד פעם באימון רגיל. השחקנים החלו בפעולות החייאה, ולאחר מכן הוא הובהל לבית חולים, אבל לא היו יכולים להציל אותו. לואיס מת בן 27 בלבד, וגורם המוות היה דום לב.

בשעה שהוא מת, לואיס היה בעל, אבא, מנהיג קהילתי וקפטן של הקבוצה הכי היסטורית ב-NBA. הוא אחד מ-6 שחקנים שבין 1988 ל-1993 הציבו 7,500 נקודות, 1,500 ריבאונדים, 1,000 אסיסטים ו-500 חטיפות. החמישה האחרים – מייקל ג'ורדן, קרל מאלון, צ'ארלס בארקלי, קלייד דרקסלר וכריס מאלין – כולם נמצאים בהיכל התהילה. הסלטיקס הפרישו את מס' 35 של לואיס לאחר מותו.

בריאן שאו, חבר קרוב וחבר לקבוצה של לואיס:

"הוא היה בדרך להיות אחד מהגארדים הטובים בליגה. כשעלינו על המגרש, רג'י התייחס [למייקל ג'ורדן] כמו לכל אחד אחר. […] שחקנים ניסו להיכנס לו לראש כל הזמן, להפוך את זה לאישי. אבל רג'י אף פעם לא הוציא מילה. הוא היה מתנקש."

לארי בירד על לואיס:

"היה קשה מאוד לעצור את רג'י בהתקפה, […] היו כמה שחקנים בליגה ששנאתי לשמור עליהם בגלל שלא יכולתי לדעת איך הם חושבים. אני שמח שרג'י היה בקבוצה שלי, כי הוא היה אחד מהשחקנים האלה."

מייקל ג'ורדן, לאחר שנשאל על המשחק מול לואיס ב-1991:

"אה, אני זוכר את זה בבירור. זה היה ברור שהציפיות מרג'י היו גבוהות, אבל זה לא נראה כאילו זה הפריע לו. הוא היה מאצ'אפ קשה. ניסיתי להיות אגרסיבי איתו, לנצל את האישיות הפסיבית שלו, אבל הוא לא נשבר. האורך שלו בלבל אותי. כל פעם שחשבתי שעברתי אותו, הוא התאושש וחזר להגן עליי." [כשנשאל אם מישהו מחבריו לקבוצה אמר משהו על ארבעת החסימות של לואיס על ג'ורדן אחרי המשחק:] "לא, אף אחד לא אמר כלום. זה בגלל שהם הבינו מול מי שיחקתי. הם ידעו שרג'י לואיס הוא לא בדיחה. כשמישהו עם כישרון שכזה עושה לך את זה, אתה יכול לחיות עם זה." [כשנשאל אם אי פעם מישהו אחר חסם אותו 4 פעמים במשחק אחד:] "אף אחד לא עשה זאת לפניו, ואף אחד לא עשה זאת אחריו."

זה ברור שלואיס הלך לפני זמנו. הוא היה בדרך לגדולות, ולקחו ממנו את הזכות להראות זאת לכולם. מי יודע איך היה מתמודד עם ג'ורדן מאוחר יותר בשנות ה-90, ומי יודע כמה אליפויות הוא היה יכול להביא לבוסטון.

אבל אנחנו לא משחקים משחק של "מה אם". אולי רג'י לואיס כבר מת, אבל המורשת שלו צריכה להישאר בחיים: כי רג'י לואיס הוא שחקן שאסור לשכוח.